הסיפור שלנו: קבוצת הריצה שנולדה מאהבה, כאב ותקווה 🏃♂️❤️
ב-2002, תחת שמי הפארק המוארים בקושי, התחיל מסע ששינה חיים. שכנעתי את אבא שלי, איש עבודה קשה שהחזיק עסק לשטיפת מכוניות ועבד פיזית משחר עד ערב, להניח את המטלית, לנעול נעלי ריצה ולהתחיל לרוץ. אני, מדריך צעיר בחדר כושר ומטפל בספורטאים, ראיתי בעיניו ניצוץ – נחישות שרק חיכתה להתפרץ. לא תיארתי לעצמי שהריצות האלה, עם חולצות זוהרות ומסלול קילומטר להקפה, יהפפו לסיפור של ניצחון, כאב ואהבה גדולה מהחיים.
המרתון הראשון והחלום הנועז
2006
אבא חצה את קו הסיום של המרתון הראשון שלו ב-3:25, עיניו בורקות מגאווה. הוא הציב חלום נועז: לרוץ מרתון מתחת ל-3 שעות. "תעזור לי," הוא אמר, ואני הרגשתי את המשקל של האמון שלו.
אימונים קבועים
התחלנו לעבוד כמכונה משומנת – ארבעה אימונים בשבוע, שני, רביעי, שישי, שבת. הוא הגיע עייף מהעבודה לפארק ב-19:00, זיעה על המצח עוד לפני שהתחלנו, אבל הלב שלו היה שם, פועם בכל צעד.
2008
באמסטרדם, הוא חצה את הקו ב-2:47. עמדתי שם, דמעות בעיניים, וידעתי: הרגע הזה שווה הכל.
קבוצת הריצה נולדת וסיפור אהבה פורח
הקבוצה נולדת
הפארק התחיל להתמלא קולות. אנשים ראו אותי מאמן את אבא, ראו את האש בעיניו, וביקשו להצטרף. האימונים האישיים הפכו לקבוצה – קבוצת הריצה שלנו, משפחה שנרקמה צעד אחר צעד.
אהבה פורחת
באותם ימים הצטרפה אלונה, סופת אנרגיה מעולם הנדל"ן שהפכה לאשתי היקרה.
הכשרה מקצועית
ראיתי בה את אותו ניצוץ, והכשרתי אותה במכללת וינגייט כמאמנת אתלטיקה ומטפלת מומחית באורתופדיה, יציבה וקינזיו.
בניית קהילה
יחד, התחלנו לבנות חלום – קהילה שרצה לא רק בשביל המרחק, אלא בשביל הנשמה.
תאונה קטלנית באתיופיה
הנסיעה לאתיופיה
ב-2011, אבא טס לאתיופיה עם אלונה ושני חברים, רודף אחרי החלום להפוך לרץ טוב יותר.
התאונה
שם, תאונת דרכים קטלנית ריסקה הכל. שרירי השוק שלו נמעכו, חוליות בגב זזו ממקומן, והוא שכב יומיים בבית חולים מזוהם, עטוף בעיתונים, כשהרופאים חסרי אונים.
המאבק להצלתו
אלונה, לוחמת אמיתית, ישנה לידו, נלחמת על כל נשימה שלו. מטוס פרטי הביא אותו לישראל, ושם, בזכות עצתו של המאמן שלי, ד"ר רפי וישניצר ז"ל, וניתוחים של פרופסור אירי ליברגל, הוא שרד. אבל הקרב האמיתי רק התחיל.
הקרב על התקווה
המשבר
אבא, שהיה פעם הרוח החיה של המשפחה, ישב על כיסא גלגלים, שבור. החיוך שלו נמוג, החשק לחיות התפוגג, והוא שקע בתרופות. העסק המשפחתי קרס תחת חובות, ואמא ניסתה להחזיק את השברים, אבל הכל התפרק.
התגייסות המשפחה
כולנו – אני, אלונה, ושתי אחיותיי – התגייסנו, אבל הלב שלנו נקרע. מתוך החושך הזה, החלטתי להילחם.
ניצוץ של תקווה
שכנעתי את אמא, שכל חייה שנאה ריצה, להתחיל לרוץ. "אולי זה ייתן לאבא תקווה," אמרתי. היא, באומץ שלא ידעתי שקיים, נעלה נעליים והתחילה להניע את הרגליים, צעד אחר צעד.
השיקום והלידה מחדש
הצעד הראשון
במקביל, אלונה ואני סירבנו לוותר על אבא. רשמתי אותו לקורס מאמני אתלטיקה, ואלונה נסעה איתו במשך שנתיים, מלווה אותו בכל רגע, מחזיקה לו את הלב כשהוא כמעט נשבר.
התקדמות הדרגתית
לאט-לאט, כמו נס, משהו השתנה. חצי שנה אחרי, אבא עבר מכיסא גלגלים למגפיים אורתופדיים. אחר כך הוא התחיל ללכת, ואז – נגד כל הסיכויים – לחזור לרוץ, בקצב 7 דקות לקילומטר עם הפסקות הליכה.
התאהבות בלמידה
הוא סיים את הקורס, אבל לא עצר שם. אבא התאהב בלמידה: ספורט-תרפיה, דיקור, קינזיותרפיה, יציבה – עשרות קורסים שהפכו אותו לאדם חדש, חזק יותר, עמוק יותר.
ניצחון אישי והשראה לאחרים
2012
כשהגיע על כיסא גלגלים לצפות במרתון טבריה, הקהל מחא לו כפיים, כאילו ידע את הסיפור שלו.
2013
הוא רץ 10 ק"מ ב-47:34 – הישג שגרם לכולנו לבכות מאושר, דמעות של כאב שהפך לניצחון.
פתיחת קליניקה
אבא פתח קליניקה, התחיל לטפל באנשים, לעזור להם להתגבר על פציעות, והפך למגדלור של תקווה.
מתנה לא צפויה
הוא אמר לי פעם, בקול רועד: "התאונה הייתה מתנה. היא לימדה אותי מה אני באמת רוצה לעשות."
הקבוצה שלנו: משפחה שרצה לעבר האור
יותר מקבוצת ריצה
הקבוצה שלנו נולדה מתוך הסיפור הזה – מתוך אהבה שורפת, כאב שמכה בחזה, ותקווה שלא מרפה. אנחנו לא סתם קבוצת ריצה. אנחנו משפחה שרצה יחד, נושמת יחד, נופלת וקמה יחד.
האמונה שלנו
אנחנו מאמינים שריצה היא לא רק תנועה – היא דרך להתגבר, לגדול, ולהפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמך. כל אחד יכול לחצות את קו הסיום שלו, לא משנה כמה קשה המסלול.
הזמנה להצטרף
בואו לרוץ איתנו. בואו להיות חלק מהסיפור הזה – סיפור של לב שנשבר ונרפא, של חלומות שנבנים מחדש, של משפחה שרצה לעבר האור.
📍 052-5070447/8 מוטי אלונה ויעקב
#ריצה #אהבה #כאב #תקווה #קבוצתריצה #משפחה #לאנרקעים #חלומותמתגשמים